החלטה בתיק רע"פ 1546/05

           כנגד המבקש הוגשו לבית-משפט השלום ברחובות שני כתבי אישום (ת.פ. 2306/01 ו-ת.פ. 4962/00), המייחסים לו עבירות בניגוד לסעיף 117(א)(6) ולסעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: החוק).

           על-פי הנטען בכתבי האישום, שימש המבקש כמנהלה הפעיל של חברה פרטית העוסקת בבניין, אשר מתוקף היותה "עוסק", חייבת בדיווח ובתשלום מס ערך מוסף על-פי הקבוע בחוק, ובתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976. חרף זאת, לא הגיש המבקש במועדים שנקבעו בחוק, תשעה דו"חות תקופתיים. בנוסף נטען, כי המבקש מסר שני דו"חות כוזבים במטרה להתחמק מתשלום המס.

           בית-משפט השלום ברחובות (כבוד השופט י' לוי), הרשיע את המבקש לאחר שהודה בעובדות כתב האישום, בעבירות לפי סעיפים 117(א)(6) ו-117(ב)(1) לחוק. עם זאת, דחה בית-משפט השלום את מתן גזר-הדין למועד אחר, וזאת על-מנת לאפשר למבקש להסדיר את מחדליו, להגיש את הדו"חות ולשלם את המוטל עליו. כמו-כן, גם בת.פ. 2306/01 נדחו הדיונים מספר פעמים, על-מנת לאפשר למבקש למצות הליך לבר משפטי של פניה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים כנגדו. בהמשך, הודה המבקש גם בעובדות כתב האישום השני (ת.פ. 2306/01), והורשע בהתאם. המבקש ביקש לאחד את הדיון בשני התיקים. או-אז, הטיל בית-משפט השלום על המבקש בתיק המאוחד עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בנוסף, הוטל עליו קנס בסך של 12,000 ש"ח או 120 ימי מעצר תחתם.

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           בערעורו טען המבקש, כי שגה בית-משפט השלום בכך שסטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים של עבירות בהן הורשע, ובפרט לאור נסיבותיו האישיות, כמו גם עברו הנקי. בנוסף, טען המבקש, כי בית-המשפט לא ייחס משקל ראוי לנסיבות והעובדות השונות בעניינו בקביעת גזר-דינו. 

           הדיון בערעור נדחה מספר פעמים, לבקשת המערער, בכדי להסיר מחדליו, אך אלו לא הוסרו. לבסוף, דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן-הנשיא י' גרוס וכבוד השופטות א' קובו ו-מ' רובינשטיין) את הערעור בציינו, כי לא מדובר בעונש החורג מרף הענישה הראוי לגבי העבירות מהסוג שביצע המבקש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה חוזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי הגם שעדיין לא הסיר את מחדליו, כיום - בשונה מן העבר - מחזיק הוא בידיו המחאה בנקאית בסכום של 200,000 ש"ח ערוכה לפקודת מס ערך מוסף ומשום כך לא צודק ולא ראוי להימנע מהקלה בעונשו.  

           מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין כל נסיבות מיוחדות או חדשות בעניינו של המבקש, המצדיקות דיון נוסף.  

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הלכה היא כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק באותם המקרים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הספציפיות של המבקש, והוא אף לא הצביע בפני על כל עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

           דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. המבקש מערער על גזר-דינו וכידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות של סטייה חריגה ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 17 (4) 97; רע"פ 9210/03 אנטולי בביזאיב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 671). לא מצאתי בענייננו את הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש. כמו-כן, מקביעותיהן של הערכאות דלמטה עולה, כי טענותיהם ההדדיות השונות של הצדדים נבדקו ונבחנו, על רקע נסיבות הפרשה ונשקלו כראוי. בבחינתי הכרעות אלו, לא מצאתי בענייננו דבר המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג מהעונש המקובל.  

             אשר לטענת המבקש בנוגע לקשייו הכלכליים וההתחשבות אותה הוא מבקש מבית-המשפט, ראו דבריי בע"פ 6474/03 יוסף מלכה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1390:

"עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית..."

           יתרה מכך, המבקש טוען, כאמור, כי הגם שלא הסיר את מחדליו, מאחר וכיום מחזיק בידיו המחאה בנקאית בסכום של 200,000 ש"ח ערוכה לפקודת מס ערך מוסף, יש בשל כך להקל בעונשו.

           לא ברורה לי טענה זו.

           נראה, כי המבקש מהסס לשלם את ההמחאה שבידיו. מטענת המבקש עולה, כי הוא יהיה מוכן לשלם את ההמחאה הבנקאית שבידיו אך ורק אם תינתן לו הקלה בעונשו.

           כידוע, כבר פסק בית-משפט זה, כי "השלב לפעול להסרת מחדלים הינו לפני הגשת כתב אישום ולכל המאוחר בעת הדיון בערכאה הראשונה" (ראו ע"פ 70165/99 ברוך קשקש נ' מדינת ישראל, מיסים יד/1 (פברואר 2000) ה-396, בעמ' 847).

           ברי, אפוא, כי אין להשלים עם מצב בו נאשם מחזיק בידיו כספים המגיעים למס ערך מוסף כאמצעי מיקוח להקלה בעונשו, זאת במיוחד לאור הדחיות וההזדמנויות הרבות שניתנו למבקש להסדיר את מחדליו.

           מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.